קמתי הבוקר עם מחשבה על אומץ והמנעות. וזה העלה זכרונות ילדות.
כשהייתי ילדה התעמלתי משך שנים רבות. הגוף היה מרחב לתנועה ומשחק. והיה לי חופש מוחלט , חופש עם חיוך בתוכי על האומץ בשל ההתנסות היומיומית שחוויתי דרכו.
אגלה סוד לחברי מביהס לא אהבתי שיעורי ספורט כי הם היו "מבייתים" אותי לתכתיבים של המורה. 3 מעגלי ריצה, קפיצות, משחק כזה או אחר. אהבתי את החופש שלי בתנועה- סלטות פלילק ושיגועים.
אבל הכי אהבתי לקשור את החבלים שהיו באולם הספורט שראשם ניצב בשמים בגובה רב ואני עשיתי קשירה מכובדת ישבתי עליהם ובנדנוד עצמי נגעתי בשמים.
ולמה אני מספרת על זה? כי כשאנחנו ילדים יש שם חופש לשחק, להעז. יש גם פחד לפול לא להצליח ובמקרה שלי הגוף הניע אותי יותר משאני הנעתי אותו, זה היה צורך שפשוט הלכתי איתו.
ובחיים הבוגרים שלנו כמה אנחנו משחקים?
אני ממעיטה לשחק בחיי הבוגרים לצערי.
האם אנחנו משתעשעים משחקים או שעסוקים מאד באיך אנחנו ניבטים מהעיניים של האחרים? כולל האחרים שקרובים אלינו, בני הזוג שלנו, הילדים, החברים. והאם זה חוסם או מקדם אותנו?
כמה נעז לשנות ולזוז מהעמדה או מהדרך בה אנו נתפסים מהתדמית שלנו?
ומהמקום בו אולי לא נעז -כמה רצונות, תשוקות ומהאוויים שלנו יהיו גלויים וכמה סמויים מעצמינו וגם מהאחרים?
יש לנו כל מיני דרכים להביא את הרצון שלנו ליחסים. תובענות, ריצוי, המנעות, קורבנות, מניפולציות ועוד דרכים יצירתיות.
אך האם אנחנו מרגישים ראויים כאשר אנו משתמשים בדרכים הללו?
אם נתבונן פנימה נדייק את הרצון בפשטות ובאותנטיות נעשה לו מקום ונתמודד עם מה שיביא עימו מה יקרה?
אומץ והמנעות-כבר אמרתי?
שיהיה יום של משחק וחיוך לכולנו.
