היא פונה אלי ומבקשת להגיע לטיפול זוגי, אישה יפה, נבונה. מלאת חן ונשיות, אני מבחינה בעייפות ובלאות שאוחזת בה כשהיא מספרת על היחסים ביניהם. "אני אוהבת אותו מאד אבל לא מסתדר, כל כך הרבה ביקורת, ניכור, עוינות, וזרות בינינו. כמעט ואין מגע, אין מיניות כבר זמן רב". ואני שואלת כמה זמן? שנים? חודשים? מי סופר? היא לא זוכרת.
והוא, איש מיוחד, מרשים. שקט ומלא בעוצמה, במקומות בהם פחות בטוח הופך לתוקפן מטשטש לעצמו ולה, את חוסר האונים שחווה למולה. לא מעט כישלונות בעברו ופער גדול בין היכולת שלו לבין תחושת הסיפוק מהישגיו. שניהם, זוכרים רגעי קסם בשלב ההתאהבות והרבה זמן אחרי. אבל כבר זמן רב שאין כלום. שניהם "סוגרים" את היום בשימוש בחומרים פסיכואקטיביים כך נרגעים , מרפים ומנהלים את היומיום. יום רודף יום ולא קורה כלום. נעים על רצף של הימנעות, זעם וחווים חוסר אונים ביחס לקשר, לא מצליחים להיחלץ מהכעס ומההימנעות כבר זמן רב. תחושת זרות מכרסמת לאיטה למרות שחולקים את אותה המיטה בלילות.
תחושת הבדידות בקשר מביאה אותו לצפיה בפורנו בלילות שכולל צ'אטים ונשאלת שאלת הבגידה – האם זו בגידה? שאלה חשובה בעולמנו המשתנה: שני אנשים מאחורי מסך שמקיימים שיחה אירוטית ללא מגע ביניהם. האם זו בגידה? כן /לא. שאלות ערכיות שצפות ועולות ביניהם ונכנסות לחדר הטיפולים (גם אני שואלת אותי על עמדתי בענין?) ועולות עוד שאלות רבות וחשובות על מהות היחסים ומה "התקלקל" בדרך.
על פי רוב קשר זוגי מתחיל בהתאהבות, סוג של עיוורון. טשטוש של החלקים המורכבים. בהתאהבות יש חומרים "משכרים". גם כשעולה מורכבות הנטיה היא לנרמל ולצמצם אותה.
לאורך זמן בהתחככות עם החיים צפים ועולים הקשיים, פערים בין מה שציפיתי למה שקורה באמת. נטיה להשליך על האחר את התסכול שלי, המנעות או מריבות אינסופיות על אותן תמות שלא משתנות. וציפיה שהאחר יקח אחריות על האושר שלי. ומשזה לא קורה (משום שאיש לא יכול להיות אחראי על האושר של האחר) התסכול לעיתים בלתי אפשרי, חוסר האונים/צעקות/ שתיקה רועמת לאורך זמן, ותחילתה של "גסיסה". שלב מסוכן ביחסים כשנמשך לאורך זמן מבלי שעושים משהו אחר. המרחק גדל, ועימו מתכלים והולכים עוד חלקים.
כשזוג מגיע אלי אני שואלת כל אחד מהם איך הוא משקיט את התסכול שחווה לאורך זמן כשצרכים לא נענים? התשובות שאני מקבלת רבות ומגוונות. חלק מהאנשים יבחרו להשקיט עצמם על ידי חלופות שבאות מבחוץ. (בהמשך לפוסט שהעליתי על שפע) בגידות, חומרים פסיכואקטיביים צ'אטים בלילות, התמכרות לעבודה ועוד ועוד. רגיעה זמנית ומלאות שבאה מבחוץ בעקבות חסר שהולך ומתעצם עם הזמן. חלק משלמים מחיר בגופם (תסמינים גופניים). אצל לא מעט זוגות אני רואה סוג של מלנכוליה/דכאון, יאוש, ובעיקר אובדן האמונה שאפשר שיהיה אחרת.
אין לי תשובה חד משמעית על האם יכול להיות אחרת, כל זוג מביא את סיפור הקשר שלו, את הכוחות והמגבלות שלו, ובעיקר את המוכנות/אי מוכנות להגמיש, לשנות, להלחם על הקשר ולהתפתח. משום שקשר ארוך טווח זקוק לתנועה ולהתפתחות. חשוב לציין שגם לזמן בו פונים לטיפול יש משמעות רבה (בהשוואה לפניה לרופא שיניים עם סתימה פשוטה, טיפול שורש או עקירה – ככל שמשתהים המצב מחמיר).
מה שכן ברור לי שכשאנו חוזרים על אותו ריטואל רגשי, מחשבתי והתנהגותי גם לא נקבל שום תוצאה אחרת. שוב ושוב נקבל את אותה תוצאה לא רצויה לנו וזה נכון לכל תחום שהוא.
אז מה עושים? עושים-בעיקר משהו אחר. החל מניסיון לשקם את היחסים – דרך התנהלות אחרת, השקעה באחר ובקשר ועד פניה לאיש מקצוע. וככל שמקדימים כן ייטב.
חודש אלול בפתח, זמן התבוננות וחשבון נפש, זמן קבלת החלטות לשנות.
"זה לא הים אשר בינינו,זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה – אנו שנינו אשר בינינו."
לאה גולדברג
בהצלחה רבה למעזים שבינינו!
