לפני 30 שנה הפכתי לאם.
נולדה זו הפשושה, יפת תואר ומלאת קסם מאז ועד היום. בדרכה, שלא ניתן להאיץ בה כי יש לה "זמן עדן" הגיחה לעולם לאחר שעות רבות ועם זירוזים ביום הראשון לשבוע 43.
בלילה, אחרי שעות רבות של עייפות וכאבי גוף לא הצלחתי להרדם. הבטתי דרך החלון בביה"ח רוטשילד בשמים ועל מאורות הלילה והרגשתי שאין היום כאתמול.
שנולדה לה גם זהות עם זו הקטנה, שהפכתי בין לילה לאם.
קלישאות רבות נכתבו על אמהות. ובכל זאת אוסיף את שלי – ממקום הכי עמוק ופנימי:
אין שום דבר בעולם הזה אליו אני מחוברת יותר מהיותי אמא.
לא רק בשל הכיף ורגעי הקסם. אלא דווקא בשל הגדילה, הצמיחה וההתפתחות המשותפת. כאבי הגוף מהמרחק הפיזי והנפשי.
האחריות, הנתינה, הכאב, האהבה, ההשפעה האינסופית והחיבור העמוק.
בשל הלב, שעובר תהליכי טרנפורמציה כל הזמן.
מתרחב, מתכווץ, רוטט, חומל, אוהב כועס מאוכזב.
ונדרש שוב שוב ושוב לאהוב, לקבל, לערסל, להכיל- כי שלי את על כל השלם הזה כפי שאת – בדיוק כפי שאת.
תיאוריות רבות, הסביבה והעולם מספק לנו האימהות המון חומרים מהולים באשמה, יסורי מצפון ותחושה שמה שנהיה אף פעם לא מספיק.
המושג – "Good enough mother"
גאוני בעיני, הביא עימו את מסלול החמלה בעבורינו האימהות.
ומאפשר לנו לחבק את עצמנו "על הדבש ועל העוקץ".
שהרי ככל שנשתדל להיות מיטיבות גם נכאיב, לא נדייק. נעביר את החרדות הציפיות, את הפצעים והשריטות שלנו בהעברה בינדורית, והרשימה ארוכה היא.
אצלנו בבית נוהגים לדבר יחסים וגם רגשות.
וזו הקסומה אמיצה, חדה כתער, חכמה, עמוקה, רואה בדיוק רב ומרביצה בי תורה כשאני לא מדוייקת, לא אמיתית ומפספסת אותה.
אז תודה לך ילדתי על שבגרתי בזכותך.
ובעיקר על שלמדתי דרכך גם לסלוח לעצמי, ולסמוך עליך שתוכלי לתקן את שפגמתי.
תודה,
על שאנחנו לא מוותרות גם כשמורכב. על השיחות הארוכות באי במטבח, על הביקורים החפוזים שלך בתוך עומס החיים
ועל שאני חלק מחייך.
את יצירה אהובה – יושבת בציפור נפשי במגירת הגאווה והחיוך הנצחי, את ואחייך.
מאחלת לך בכל ליבי שתאהבי ותקבלי אותך כפי שאת.
שתעזי ליפול ולקום מתוך חופש וידיעה שהכל מגיע להתפתחותך ולטובתך.
שתגשימי חלומות, שתמשיכי לנגן, לשיר, לגלוש, ליצור תכשיטים יפיפיפים בדמותך. שתעשי המון יוגה בחוף הים שנשמתך קשורה בו כל כך. שתתחברי לכל המתנות שהגיעו איתך.
ושתמיד יחברו לחייך אנשים טובים ומיטיבים.
אוהבת אותך מהמקום הכי עמוק בנשמתי.
אמא
