חדר הטיפולים הוא מקום מרתק, אנשים,זוגות, עולמם הפנימי זהו מקום מופלא. אני יושבת ומקשיבה, מנסה להבין את המילים שמספרות הלך רוח, מחשבה ותפיסת עולם שנבנתה על בסיס אירועי- חיים.
כמטפלת- אני חשה מחויבת להעשיר את לימודיי כל הזמן.
לאחרונה התחלתי לימודים המשלבים את כתבי הרב קוק ופסיכולוגיה התפתחותית. כתביו מאירים באור אחר את אותם מקומות פגועים ממקום רוחני. ועבורי זה פתח מרחב חדש רעיוני המאפשר לראות את אותם מראות ממבט על.
אחד המושגים שעסקנו בהם הוא: "תום הילדות", מהו תום ילדות?
בעצם, המיומנויות הכי חשובות של האדם הן האמונה, האמון והאהבה. הם אלו המאפשרים לנו לסמוך
אצל הילדים זה ניכר באופן נקי ועוצמתי מאד, אצלם קיים תום ילדות בפשטות– אותו הכח שאנו מנסים לשמר בעבורם, שהוא כוח החיים. ככל שהם גדלים הם חווים כאבים משל עצמם ואיך עוזרים להם שלא לאבד את תמימותם ואת היכולת שלהם להאמין בטוב הקיומי ? זו שאלת השאלות.
אופטימיות באה במקום בו קיים אמון, במקום בו אני יכול לסמוך. החלופה לזה היא עולם מלא באי וודאות וחרדות.
מעשה טוב, סולידריות, אמון הם אותם מקומות שמעוררים בנו התרגשות משום שהם קיימים בתוכנו ומזכירים לנו שיש סדר יקומי וקיומי. התמימות בידיעה הזו מאפשרת לנו להירגע ולסמוך.
המילה תום אינה מהמקום של טיפשות אלא להיפך. בעצם כל עמל האדם הוא להחזיר לעצמו שוב אמון בסיסי גם לאחר שחטף מכה/ות בחייו. להפיק את הטוב מתוך הקושי. לחזור אל אותה נקודה פנימית שלנו שנמצאת שם לעיתים מכוסה בשכבות, שמתעוררת פעמים רבות דרך ילדינו, פשטותם ותמימותם מעוררים שוב ושוב את החלק הזה שבתוכנו. המקום של אמון בעולם, בטוב, ובסדר הקיומי.
בעצם זהו החוזה הטיפולי לשם אנחנו שואפים, שהמטופל יוכל להחזיר לעצמו אמון בעצמו ובעולם גם לאחר שנפגע.
נשאלנו במפגש הלימודי מה מחזיר כל אחד מאיתנו לרגעים של תום ילדות? מיהן הדמויות שמחוברות לשם?
ומיד עלה לי הדוד הקסום והאצילי שלי (שאינו בחיים), איש יפה תואר בעל עיניים כחולות טובות שאפשר היה לצלול לתוכן ולראות את נשמתו דרכן.
שלימד אותי לשחות מתוך אמונה ברורה ופשוטה שאני יכולה. היה לוקח אותנו חבורה של גוזלים (ילדיו ואחייניו) לשחות בים בחוף הכרמל בחיפה מסביב לשובר הגלים – מי שמכיר את חוף הכרמל בחיפה יודע ששובר הגלים נמשך לאורך מטרים רבים , והגלים שהוא חוסם לעיתים גבוהים מאד. הוא שחה, אנחנו מאחוריו והורה נוסף שמר עלינו בסוף הטור.
לימד אותנו אומץ מהו ולפחד לא היה מקום כי הוא סמך עלינו שאנחנו יכולים, ולנו היה ברור שכך הוא-כי סמכנו עליו שהוא יודע אותנו.
וזו לא היתה חוויה חד פעמית, זה נמשך לאורך שנים וטבע בתוכי חוסן גם בחיי הבוגרים למול הגלים הגבוהים של אירועי חיי, שמתנפצים על השובר גלים שאני יודעת שאני יכולה להם.
אם אשאל כל אחד מכם הקוראים (שהגיעו בקריאתם עד לכאן ועל כך אני מודה לכם/ן) מהו אותו מקום של תום ילדות שבתוכו? מי הוא האדם שמחזיר אותו לאמון בטוב, לטוב שבו? אותו אדם שראה אותו בעין הזו? אין לי ספק שלכל אחד מכם תעלה תשובה שהוא יכול לשתף בה, שמעוררת בו את תום הילדות.
ובשעה שיסופר הסיפור יופיע דוק של דמעות וגעגוע אל עצמו במקום הזה, ואל האנשים שראו ואישרו את החלק הזה שבתוכו.
נדמה לנו שאותו חלק נשאר אי שם בעבר ובילדות אבל הוא שם תמיד ורק צריכים אנו לגלות אותו אצל עצמנו ואצל אחרים – זהו כח החיים.
הלימוד הזה הרחיב לתוכי עוד הבנה על החוסן הקיומי שנמצא שם כמשאב עצום, זמין שעלי לעזור לחפש ולמצוא אותו יותר אצל עצמי וגם אצל האחר.
"אולי צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרינו, שאנו מקושרים אל החנוך הילדותי בצורת תרבותינו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זהמת הערמומיות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו".
הרב קוק.
