רבות נכתב על אהבה ותשוקה, קצרה היריעה מלהכיל שתי מילים אלו
שהמשמעות שמסתתרת אחריהן כל-כך גדולה ורחבה.
אנסה להבהיר את ההבדל ביניהן וכן את הבלבול שלנו ביחס אליהן.
אז מהי תשוקה ?
תשוקה- היא תחושה של דחף ורצון להשיג את מושא ההשתוקקות.
היא, קשורה ברצון להשיג דברים שחפצים בהם ובכך להגיע למצב של מיצוי עצמי ורוגע זמני.
ברגע שמושא התשוקה הושג, מיד מתחילה התשוקה להתפוגג והמתח שהיה סביב הרצון להשיג יורד.
התשוקה היא תהליך שכיח בחוויה האנושית ואנו חווים אותה מדי יום ביחס לדברים רבים בחיינו: חפצים, אוכל, קרבה גופנית, השתוקקות לקשר, מיניות ועוד.
תשוקה ביחסים מתבטאת במידת המשיכה הגופנית והפיזית אל האחר. מרכיב זה מתפתח בצורה המהירה ביותר, אך הוא גם שדועך הכי מהר.
התשוקה איננה טוב או רע, נכון לא נכון, יעיל או מיותר.
היא מתחילה מצורך, דחף, רצון שנותן לחיינו משמעות שנותן לנו להרגיש חיים. יהיה קל לכל אחד לזהות, מהם הדברים בחייו שמעוררים בו את התשוקה. כוח החיים הטמון באדם משתוקק לביטוי, למילוי של הנפש בתוכן, במשמעות בחוויה. אם החיים אינם מלאים בתוכן ובמשמעות נוצר ואקום, חלל שחייב להתמלא.
מהו התוכן שאנו מכניסים לחלל זה הוא שאלה אישית לכל אחד מאיתנו.
הקוטביות של רגש זה יכולה לבוא לידי ביטוי :
א. בהעדר תשוקה = דיכאון. חוסר עניין בכל דבר שהוא ניתוק,
העדר חיות.
ב. התמכרות- כל ישותו של אדם הינו מושא תאוותו, אליו מתפתחת תשוקה אינסופית.
ומהי אהבה ?
נדמה שאין מונח נפוץ יותר בחיינו הזוכה ליותר תיאורים ותשומת לב מהמושג אהבה. מדובר ברגש מורכב שקשה מאד להגדירו למרות הנגישות הרבה שלו בעולמנו.
אהבה היא: קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה ואו אחדות עמוקה כלפי אחר. היא זקוקה לנאמנות (הנפש לא יכולה להכיל מצב שבו אדם פעם אהוב ופעם לא). אהבה מאופיינת בגעגועים, חיפוש אחר קרבת הנאהב, אכפתיות כלפיו ובקשת טובתו. כאשר האהבה אינה ממומשת, היא יכולה להיות מכאיבה אפילו מאד.
אני מאד אוהבת את הגדרתו של ויקטור פרנקל למושג אהבה בספרו:
"האדם מחפש משמעות".
"האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים – בפנימיותו.
שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לאדם האוהב לראות את הקווים המהותיים שבאדם האהוב, ויתרה מזו, רואה את הסגולות הגנוזות בו שעדיין לא הגיעו לידי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו".
בעצם, היכרות עם האחר בפנימיותו-מהותו, רצון להיטיב עימו ולגלות אותו כל הזמן.
באהבה יש ביטחון, תחושת שקט פנימי בידיעה שאני אהוב, יש חוויה שהאוהב רואה אותי מתוך עיניים טובות. גם במצבים בהם ישנם קונפליקטים ומריבות יש ידיעה ברורה שהאחר אוהב ומקבל אותי כפי שאני (חשבו על יחסי הורים ילדים, אפילו במצבים קיצוניים-ידיעה ברורה שלא מוותרים, שמוצאים כל דרך, שנלחמים האחד על השני).
יש מדרגות לאהבה, כשהמדרגה הגבוהה ביותר היא היכולת לראות את האחר וצרכיו בצורה נטולת נגיעות אישיות. אהבה באה ממקום של אני מלא, אני רוצה לתת, להשפיע, רוצה להיטיב. לא בגלל שיצא לי מזה משהו לעצמי, אלא, משום הרצון שלי-שלך יהיה טוב.
ואיפה הבלבול ?
שני המקומות הללו של החסר ושל המלא נמצאים בו זמנית בנפש שלנו למרות שהם הפוכים במהותם. בתשוקה- אני חסר אני רוצה לקבל ולהתמלא מהאחר, באהבה-אני מלא ואני רוצה לתת מתוך המלאות שלי ולהתמזג עם האחר לאחדות, אתה ואני אחד הם.
פעמים רבות אנו מתרגמים תשוקה לאהבה. מערכות רבות מתנהלות מתוך תשוקה וכן מתוך החרדה (להיעזב, להינטש, יחסי תלות), ואז בן הזוג הופך להיות מושא למילוי התשוקות של האחר: לשלוט בו, להיות מוערך, אהוב, נחשק על ידו.
התפיסה היא שהנוכחות שלו בחיי, היא על מנת למלא לי את החסר שלי.
אהבות רבות מתורגמות ל: אני אוהב/ת אותך בשל מה שאת מספק/ת לי
ומייצג/ת עבורי. שם גם נמצא השבר, משום שכשזה משתנה ואת/ה כבר לא מספק/ת לי את מה שרציתי או קיויתי שתתן/י לי נדמה שהקשר מתרוקן.
האהבה שואפת לקרבה, אבל התשוקה זקוקה למרחב.
האהבה זקוקה לביטחון, ליציבות ולרצף. התשוקה זקוקה למשחק, למתח ולמרחק.
בתחילת הטיפול אני מבררת מדוע בחרו זה בזו, מה הם אהבו או נמשכו אצל האחר? ומקבלת לעיתים תשובות כמו: אהבתי איך שהוא אהב אותי, חיזר אחרי. או תכונות חיצוניות-יפה, חכם, עשיר. אני מוסיפה לשאול האם הכרתם אותו/ה בפנימיותו, הכרות עמוקה או שהתאהבתם במושא התשוקה שלכם-במי שרציתם שיהיה?. לחלק מהזוגות יש מעט מאד מילים, או יכולת למובחנות בין האני והצרכים שלי ובין האחר במי שהוא באמת. זהו מקום שבתהליך הטיפולי ניתן לגדל ולפתח.
זכורה לי תשובה אחת מרגשת מגבר שענה לי: "אני אוהב את כל מי שהיא, את הריח שלה, את העיניים שלה ואת מה שאני רואה בתוכן". כמעט שחררתי אותו מהטיפול, וכי על מה עוד נותר לעבוד?…
כבני אדם בוגרים אנו מבקשים שליטה, בחלקו כהגנה מפני הפגיעות הקיימת באהבה. כשאנו תולים את תקוותינו באדם אחד, תלותינו עולה מאד, וכך גם התסכול והאכזבה. ככל שחוסר האונים שלנו גדול יותר, כן נעשה חשש ההשפלה מסוכן יותר. ככל שאנו זקוקים יותר, כך אנו כועסים יותר כשאיננו משיגים. איש לא יכול להביא אותנו לנקודת "רתיחה" באותה מהירות כמו בן זוגנו.
ולכן-האהבה מלווה תמיד בשנאה. מתוך שכך, היכולת להכיל אגרסיה היא תנאי מוקדם ליכולת לאהוב.
סטיבן מיטשל מציין:
"שהתמעטות הרומנטיקה, דעיכת התשוקה, נובעות לא מאגרסיביות שהכתימה את האהבה, אלא מאי יכולת לשאת את המתח הנחוץ בין שתיהן".
על-פי הזוהר:
"אין עבודה קשה יותר מעבודת האהבה".
עבודת האהבה מתחילה בתוכנו ביכולת שלנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו באמת, לראות את המלאות שבנו ולתקן את מה שצריך לתקן ולהתפתח בו. לא נוכל לאהוב ולהיות בשלום עם האחר במקום בו אנחנו לא יכולים לגעת בעצמנו. לא נוכל לגרום לאחר להירגע במקום בו אנו מפחדים. לא נוכל להיות סבלניים לאחר במקום בו אנו חשים שנאה עצמית ואשמה בתוכנו. גם אם נקבל תמיכה ואהבה בסביבה נצטרך למצוא בתוכנו את המקום שחומל, סולח, מקבל, מצליח להרגיע את עצמנו, רק משם נוכל לקבל ולאהוב את האחר. חשוב לאורך הזמן והשנים להכניס תכנים של אהבה והיכרות עמוקה, ומפגש אמיתי עם בן הזוג.
עצמו עיניים וחישבו על הזוגיות שלכם:
האם אתם מכירים את בן זוגכם רצונותיו, אהבותיו, העדפותיו?
באיזו עמדה אתם יותר-בציפיה לקבל או בחופש ובהנאה שבנתינה?
אחרי כל השנים האם עדיין מצפים אתם שישתנה ושיהיה מותאם יותר למי שאתם? האם לכל אחד מכם יש חופש להיות מי שהוא עם האחר?
ולאחר יש חופש להיות עצמו כשהוא איתכם?
זכרו ש "האהבה לעולם אינה מתה מוות טבעי, היא מתה מפני שאיננו יודעים כיצד להעשיר את מקורה" (אניס נין).
